מיניפון - מכשירי שמיעה בע"מ נ' שירותי בריאות כללית מחוז דן ואח'

החלטה

1.לפני בקשת הנתבעת (להלן:"המבקשת") לחייב את התובעת (להלן:"המשיבה") בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה בסך שלא יפחת מ- 650,000 ₪ כתנאי להמשך ניהול ההליך, לפי הסמכות הקבועה בסעיף 353 א לחוק החברות, תשנ"ט – 1999 (להלן:"חוק החברות").

2.עסקינן בתביעה כספית על סך 13,017,097 ₪. עניינה של התובענה במוצרים שהמשיבה סיפקה למבוטחי המבקשת מכוח הסכם שנכרת ביניהם והמשיבה לטענתה, לא קיבלה תמורה עבורם מהמבקשת כמוסכם בין הצדדים. המשיבה הגישה כנגד המבקשת עתירה מנהלית בעקבות הודעה חד צדדית של המבקשת על שלילת אפשרות המשיבה להתמודד כמציעה במכרז שעמדה המבקשת לפרסם בקשר לאספקת מכשירי שמיעה למבוטחיה, אשר נדחתה (פס"ד מיום 5.6.12 בעת"מ 28526-04-12).

המשיבה ערערה על פסה"ד לביהמ"ש העליון והערעור נדחה (פס"ד מיום 27.9.12 במסגרת עע"מ 4765/12).

3.המבקשת טוענת בבקשה שלפני כי יש לה חשש ניכר כי למשיבה לא יהיו אמצעים כספיים לשלם את הוצאות המשפט בתביעה המבוסס, בין היתר, על כך שהמשיבה הינה חברה בע"מ שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת ומצהירה על עצמה כי היקף פעילותה ירד באופן דרמטי, כי פיטרה עובדים וכי הפסיקה התקשרויות עם ספקים וקבלני משנה ולפיכך, יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה משמעותית להבטחת הוצאות המבקשת. כמו כן, המבקשת מציינת כי נפסקו הוצאות לטובתה בסך 34,800 ₪ בגין דחיית העתירה המנהלית שטרם שולמו ע"י המשיבה.

עוד טוענת המבקשת כי סיכויי התביעה אינם גבוהים, במיוחד נוכח סכום התביעה האסטרונומי והמופרך שנתבע ע"י המשיבה ובשים לב לקביעות העובדתיות השיפוטיות של ביהמ"ש לעניינים מנהליים ובית המשפט העליון אשר דחו את עתירת וערעור המשיבה וזאת על סמך הממצאים בחיובים הכספיים אצל המשיבה.

4.המשיבה מתנגדת לבקשה. המשיבה טוענת כי דין הבקשה להידחות על הסף הואיל והמבקשת לא צירפה תצהיר לבקשה. לטענת המשיבה, לאחר המכה החמורה שספגה המשיבה מהמבקשת, הצליחה המשיבה לייצב את עסקיה ולעמוד על רגליה וכיום מצבה הכלכלי איתן והיא חברה יציבה שמסוגלת לעמוד בתשלום הוצאות משפט ככל שתידרש לכך. המשיבה טוענת כי היא מפעילה רשת של 10 סניפים פעילים, מועסקים בה 39 עובדים שכירים באופן ישיר ועוד 8 עובדים דרך חברת כוח אדם חיצונית, יש לה הכנסות חודשיות בסכומים של מאות אלפי שקלים ובמהלך ארבעת החודשים הראשונים של שנת 2013 עמד מחזורה הכולל של המשיבה על סך של כ- 1.8 מיליון ₪ והיא שירתה מאות לקוחות, ברשותה ציוד ששוויו עומד על 1.2 מיליון ₪, במהלך שבע השנים האחרונות סיפקה ציוד ושירותי בדיקות למבוטחי קופת חולים "לאומית", המשיבה מצויה בשלבי חתימה על הסכם מתן בדיקות שמיעה למבוטחי קופת חולים "מאוחדת" והמשיבה שילמה אגרה כנדרש בדין בסך של למעלה מ- 160,000 ש"ח.

לטענת המשיבה, לאחר שנפסקו כנגד המבקשת הוצאות בסכום של 34,800 ₪ בגין העתירה המנהלית שהגישה המשיבה ונדחתה, הודיעה המשיבה למבקשת בכתב כי היא מקזזת את סכום ההוצאות מסכום חובה האדיר של הבקשת כלפיה, חוב העומד נכון למועד הגשת התביעה על למעלה מ- 13 מיליון ₪, בהתאם לזכותה עפ"י דין. בכך למעשה שילמה המשיבה את ההוצאות שנפסקו כנגדה, על דרך הקיזוז.

עוד טוענת המשיבה כי סיכויי התביעה גבוהים ובניגוד לטענות המבקשת, ההתחשבנות הכספית לא היתה חלק מההליך המנהלי שהתקיים בין הצדדים וביהמ"ש לא שמע ראיות ולא קבע ממצאים עובדתיים הרלבנטיים להתחשבנות זו. המשיבה טוענת גם כי התנהלותה חסרת תום הלב של המבקשת מהווה כשלעצמה "נסיבות מיוחדות" אשר בהתחשב בהן, יש לחרוג מהכלל בדבר חיוב חברה בהפקדת ערובה.

המשיבה מבקשת כי ככל שביהמ"ש יסבור כי אין מקום לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה, אזי תועמד הערובה על שיעור מינימאלי ביותר, על מנת שלא להביא למצב לא ראוי שעשוי למנוע את המשך בירור התביעה.

5.בתשובה לתגובה המבקשת חוזרת וטוענת כי נסיבות העניין מחייבות הפקדת ערובה ומבקשת לממש את זכותה לחקור את המצהיר מטעם המשיבה על תצהירו.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה לטובת המבקשת מהנימוקים כדלקמן:

א.סעיף 353 א לחוק החברות קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקסד"א, אולם סמכות זו לא תופעל באופן אוטומטי ואם סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות, הוא לא יחייבה בהפקדה.

ב.המשיבה היא חברה בע"מ וכאשר מדובר בחברה בע"מ, בית משפט נוטה לחייב בהפקדת ערובה יותר מבמקרה של תובע, שהוא אדם פרטי.

ראה לעניין זה: רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647, 652 וכן ברע"א 3274/92 סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מ"ז (2) 192 וכן רע"א 5088/96 STOOMHAMEER AMSTERDAM N.Y. נ' שגב, פ"ד נ' (3) 473, 471.

מסעיף 353א לחוק החברות עולה כי קיימות שתי דרכים חלופיות, שבהתקיימן ביהמ"ש לא יורה על הפקדת ערובה. החלופה האחת היא אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין. החלופה השניה היא אם סבור ביהמ"ש כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה (ראה גם:רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (13.7.08) ; רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09) (להלן:"פרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ").

ד.בפרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ קבע כב' השופט מלצר בסעיף 13 לפסק הדין כדלקמן: